<h1>ראבי"ה סימן תתצ"א</h1>
<h2>דף ל.</h2>
שאלה נשאלה לפני רבי יצחק ברבי יהודה. יום מילה שחל להיות בתענית ציבור כגון שבעה עשר בתמוז ושלשה בתשרי ועשרה בטבת מהו לצלויי פסוקי דרחמי וסליחות לומר [וידוי] ה' אלהי ישראל ולומר אל ארך אפים, ואם מברך על היין וטועמו המברך או אם הילד, וכמה שיעור טעימה. תשובה. ביום המילה כך אנו נוהגין במקומינו שמתפללים [בתענית] סליחות ואומרים ווידוי ואין אומר והוא רחום ותחנונים. ומנהג אבותינו תורה היא, שמצות מילה קבלו בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב [תהלים קי"ט] שש אנכי על אמרתיך, לפיכך אין אנו נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים, ודי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות וידוי ואל ארך אפים. ושליח ציבור מברך על היין ואינו טעמו, והמנהג תורה הוא, שאינו צריך לטועמו ולא למיתביה לינוקא, דילמא אתי למיסרך, אלא לישהייה עד לאורתא ולשתייה אימיה דרביא כי יתיב בתעניתא. [ו]אף על גב דאמרינן [ברכות נ"ב ע"א] המברך צריך שיטעום, כי טעמיה אחרינא שפיר דמי, מדמקשה בפרק בכל מערבין [מ' ע"ב] גבי יום הכיפורים ליתיביה לינוקא, ומשני דילמא אתי למיסרך, טעמא דאתי למיסרך, אבל כי ליכא [למיחש] למיסרך כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי. וביום הכיפורים אינו אומר זמן על הכוס כבשאר ימים טובים, דצריך למישתייה משום קידוש היום, וליכא למימר לשהייה עד מוצאי יום הכיפורים, דלא אפשר. וכמה שיעור טעימה. [גבי] מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו ואפילו הכי ביומא דתענית אסור למיטעם. ואף על גב דאמרינן [ירושלמי נדרים פ"ח ה"א] אשה היושבת בתענית טועמת התבשיל ואין בכך כלום, הני מילי טעימה בעלמא בלא בליעה, ואפילו בולעת קימעא אין בכך כלום, אבל הכא למברך בעינן מלא לוגמא לשתות, ובמלא לוגמא מייתיב דעתיה, כדאמרינן ביום הכיפורים [יומא ע"ג ע"ב] שתה מלא לוגמיו חייב. ואם חל שמיני של מילה בתשעה באב נוהגין בווירמיישא שלא מלין מיד אחר קינות אלא אחר חצות היום, משום דקודם חצות היום נוהג אבילות עדיין, ומילה עושין אותה בשמחה, כדכתיב שש אנכי על אמרתך. וביום הכיפורים אחר קריאת התורה יוצאין קודם שיתחילו תפלת מוסף ומוהלין ואחר כך נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת מוסף ומנחה ונעילה ומעריב. ואני אב"י העזר"י איני כמשיב על הארי לאחר מיתה אלא תורה היא וללמוד אנו צריכים, דכך מקובלני דהמברך אינו צריך לשתות מלא לוגמא אלא קימעא, שיערער בגרונו וילך סביב לוגמא. ותדע דגבי מברך קתני אם טעם מלא לוגמ[יו] וגבי יום הכיפורים קתני השותה מלא לוגמ[יו]. ותו דרביעית הוא שיעור קידוש וכוס של ברכה, ומלא לוגמא גדול מרביעית, כדמוכח בפרק יום הכיפורים [פ' ע"א] בפלוגתא דבית הלל ובית שמאי, והאיך יתכן שישתה מלא לוגמא, אלא על כרחך טעים הוא דבר מועט. וטעם מלא לוגמא נהנה, כדאמרינן במסכת סוכה [מ"ט ע"ב] גבי פוקקי[ן את ה]שיתין [משום דכתיב] [במדבר כ"ח] נסך שכר [אמר רבא שמע מינה כי שבע אינש חמרא מגרוניה שבע], ואמרינן צורבא מרבנן דלא נפיש ליה חמרא ליגמע גמועיה. (אמר רבא ש"מ כי שבע איניש חמריה מגרוניה שבע). ומיהו לאו ראיה ברורה היא מהכא, דאיכא למימר שהיה בולע כל הרביעית, אבל מלשון טעם ראיה היא, דלא נקט שתה. ומיהו בהא נראין דברי רבינו שאפילו בליעת קימעא אסור ביום התענית, אבל לאימיה דינוקא יהבינן לה למישתי, כדנהגינן כל ימות השנה, משום רפואה. ובירושלמי פרק רבי אליעזר דמילה מסיים אחר ברכות המילה תשתלח אסותא דחיי לרביא הדין דהוא צריך אסיא וכו' תשתלח אסותא לאימיה דרביא הדין וכו'. וכך נוהגין לומר [בלומברדיאה ו]בשאר מלכיות. ודוקא כגון שאמרה צריכה אני או על פי בקיאים, כדאיתא ב[פרק בתרא ד]יומא [פ"ב ע"א] אם אמרה [איני] צריכה (אני) וגם בקיאים אמרו כך סגי לן במאי דיהבין ליה לינוקא דאיתמהיל ביום התענית, דבכי האי ינוקא לא חיישינן למיסרך, וכי חיישינן למיסרך היינו בתינוק שגדול קצת ונותן על לבו, כדמשמע בפרק רבי אליעזר [אומר תולין [שבת קל"ט ע"א] גבי זריעת כשותא בכרמא] דפריך וליתיב לינוקא [דישראל] פירוש לזרוע, ומשני אתי למסרך. ורבינו שלמה כתב (שם) בפירושו לא איתפריש היכא מילתא דרב אחא. וקבלתי שהוא רב אחא שאמר במסכת נדה [ס"ז ע"ב] [אשה טובלת ביום שמיני ולא] גזרינן משום סרך בתה, וסרך בתה לא שייך למימר אם אין [בה] בינה קצת, וגם אינו ראוי לזרוע אם אינו גדול קצת. וקטן כי האי של שמונת יום או מעט יותר אינו נמצא לכל אדם וגם אינו נמצא בבית הכנסת ביום הכפורים להשקותו, וכן במוצאי שבת שחל בו תשעה באב להבדיל ולהשקות בו תינוק לא אפשר מטעם [דפרישית], ואפילו נמצא [במקום אחד לא נמצא בהרבה מקומות והוה ליה חבילות חבילות. ורבינו אב"ן זקיני כתב נמי דבתינוק קטן כזה לא] חיישינן למיסרך, ולא בירר דבריו מאין, ומכל מקום נראה לי שיפה כיוון. ושוב ראיתי בתשובות(יו) והנה לשונו שתיית כוס של ברכה מצוה תדע שהרי במקום שאי אפשר לשתות לא גדול ולא קטן כגון ביום הכיפורים שאי אפשר לשתות לא גדול ולא קטן משום דאתי למיסרך אנו נמנעין ואין אנו מקדשין על היין, והילכך אם חל שמיני של מילה ביום הכיפורים אנו נמנעין ואין אומרין ברכת מילה על הכוס לפי שאין אומרים שירה אלא על היין, ודוקא ביום הכיפורים שיש בו כרת, אבל שאר תענית אין חוששין ומשקה לקטן או לאמו. אילו דברי רבינו יעקב ב"ר שמשון. אבל רבינו יעקב בר מאיר חולק בדבר ואמר לא מיבעיא דבלא כוס עבדינן ליה, דלא עדיפא מברכת המזון דמבעי כוס ועבדינן לה נמי בלא כוס, אלא אפילו על הכוס עבדינן ליה ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך. ולא דמי לזמן ביום הכיפורים, דהתם שתיית הכוס משום יום הכיפורים אתיא דקביעותא הוא והילכך כיון דלחובת היום אתיא אתי למיסרך. אבל כוס של מילה ושל חופה לאו משום יום הכיפורים ושאר תענית אתי אלא משום מילה וחופה וסירוכא [ליכא, ד]לאו אקביעותא דתענית [בא], ולא אתי למיסרך. וכן נמי גבי כשותא בכרמא בפרק רבי אליעזר אומר תולין דלא שרי למיהב פרוטה לתינוק ישראל למזרע כשותא בכרמא משום דילמא אתי למיסרך, דהתם סירוכא משום זריעת כלאים דאתי למיסרך.
בסדר רב עמרם כתב שביום תשעה באב מתפללין סליחות וענינו כמו בשאר תענית וכן המנהג בשתי ישיבות. ואני אבי העזרי נראה לי כההיא מנהגא דידן, דכי היכי שאין אומרים תחנון וגם והוא רחום כד מיקלע בחמישי בשבת, משום דאיקרי מועד, הכי נמי לא מצלינן סליחות. ואפילו על הדבר לא הודו לו חכמים [לשמעון התימני] שיהא מותר להתריע בשבת, כדאמרינן בפרק שלישי דתענית [י"ט ע"א], ובפרק קמא דתענית [בסופו] [י"ד ע"א] איכא פלוגתא דאמוראי מה קרוי התרעה ואית דמפרש התם ענינו, וכי מעיינית שפיר התם לא מיירי ממש בתפלה ענינו ה' ענינו כי בצרה וכו' שהורגלנו להתפלל [בתענית] אלא שהציבור היו צועקים בפה אחד ענינו [ה' ענינו], ונלמוד ממנה על סליחות דתענית, כדפרישית שאין לומר מידי דקביעא לתענית [ציבור] דמצלי ציבורא ביחד ביום דאיקרי מועד. ודוק ואישכחת. בירושלמי פרק ראוהו בית דין [ה"ד] קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא. רבי יוסה בעי ליתקעון קומוי בחצוצרתא ולא שמיע [ליה] [דתני] חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ויתפללו לפניו עשרים וארבעה כהדא רבי יוחנן מתפלל בתשעה באב עשרים וארבעה ומפקד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדא דצריכה ליה אבל הוא תענית ציבור הוא. פירוש אל תלמדו ממני ממה שהתפללתי עשרים וארבעה מפני מאורעות אחרות שהיו להם אז ואפילו לא היה תשעה באב היה להם לגזור תענית ציבור. אבל מפני תשעה באב אין מתפללין [כדין] תענית ציבור, והכי מסקינן התם. וכיוצא בו נראה לי דסליחות אין מתפללין דהוא ניהוג דתענית ציבור דומיא דעשרים וארבעה. אבל ענינו שמתפלל אפילו בתענית יחיד מתפלל, וכיון שמתפללין על כורחך שליח ציבור אומר בין גואל לרופא. ומסיים התם בירושלמי רבי יונה בשם רבי יהושע בן לוי אבל [הוא אינו תענית ציבור אמר רבי זעורה מילתיה דרבי יוחנן אמרה יחיד בתשעה באב] מתפלל ארבע לא אמר אלא ארבע הא עשרים וארבע לא. על פתרון מתפלל ארבע לא עמדתי יפה.
